החלטה בתיק ב"ש 10460/07

1.         לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין בגינו מרצה המבקש מאסר בפועל.

2.         המבקש הורשע ביום 3.10.06 בעבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, הכל כמפורט בהכרעת הדין, ונדון בגזר דין שניתן ביום 19.12.07 למאסר בפועל לתקופה של 36 חודשים מיום מעצרו (4.12.07) וכן למאסר על תנאי.

3.         סניגורו של המבקש ביקש מבית משפט קמא (כב' השופטת פרידמן-פלדמן) לעכב את ביצוע העונש עד למתן פסק דין בערעור. בקשתו סורבה בהחלטה מיום 19.12.07, וזאת "בהתחשב בכך שהדרך היחידה להביא את הנאשם לבית המשפט במהלך השנים בהן מתנהל תיק זה היתה באמצעות צוי הבאה". המבקש הגיש לבית משפט זה ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין ומכאן הבקשה שלפניי.

4.         טענתו העיקרית של המבקש בערעור היא, כי לא ניתן לו לעיין בחלק מחומר החקירה המצוי בידי המשיבה וכן לא הוחזר לו חומר אשר נתפס אצלו, הכולל, בין היתר, חומר חשבונאי. המבקש הגיש לבית משפט קמא בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, אולם בית משפט קמא דחה את הבקשה ביום 13.3.06 בקובעו כי לבא-כוח הנאשם היה די והותר זמן לגשת ולצלם את המסמכים. המבקש הגיש ביום 15.6.06 ערר לבית משפט זה על החלטת בית משפט קמא (ב"ש 6589/06, כב' השופט דרורי), אך הכרעת הדין בבית משפט קמא ניתנה ביום 3.10.06, עוד לפני שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בערר (27.12.06). בכך, לטענת המבקש, נפגעה זכותו למשפט הוגן. השתלשלות עניינים זו מלמדת, לטענת המבקש, כי סיכויי ערעורו להתקבל גבוהים וכי יש להניח כי בית המשפט המחוזי יורה על החזרת כל חומר החקירה שנלקח מהמבקש ויחזיר את התיק לשמיעה מחודשת לבית משפט קמא.

עוד טוען המבקש בערעורו, כי הימנעותו מלהתייצב לדיונים במשפטו נבעה ממצב בריאותו הלקוי עקב תאונת דרכים בה היה מעורב ולא מתוך כוונה להתחמק מהדיונים. המבקש טוען כי החלטת בית משפט קמא לקיים ישיבות הוכחות (בתאריכים 1.3.06 ו-13.3.06) בהעדרו של המבקש וכן לראות בהעדר התייצבותו כויתור על הבאת ראיות הגנה, חרף העובדה כי בא-כוחו הגיש אישורים רפואיים לפיהם מחויב המבקש במנוחה מוחלטת, פגעה אף היא בזכויותיו. 

5.         המשיבה טוענת כי אין לעכב את ביצוע מאסרו של המבקש, נוכח התנהגותו של המבקש לכל אורך ההליך. המשיבה מפנה להכרעת הדין ולגזר הדין של בית משפט קמא, לפיהם ניצל המבקש כל "תרגיל" אפשרי כדי לדחות דיונים ואף להימנע מלהגיע אליהם. התיק נקבע להקראה אין ספור פעמים וההליכים בו הותלו פעמים רבות בשל אי התייצבותו של הנאשם לדיונים. כנגד הנאשם הוצאו צווי מעצר וצווי הבאה רבים. הנאשם הובא לבית המשפט פעמים רבות כשהוא עצור, לאחר מכן שוחרר, אולם גם אז לא טרח להתייצב לדיונים. באחת הפעמים בהם התבקש המבקש להגיע למשרדי מע"מ לחקירה, הודיע הלה כי אין הוא חש בטוב, פונה לבית החולים, ביקש לצאת לשירותים ומשם הסתלק ונעלם. המבקש לא טרח להתייצב למתן גזר הדין, עד שנעצר כשנה לאחר מתן הכרעת הדין והובא לבית המשפט באמצעות המשטרה. המשיבה מציינת כי גם בעת מעצרו (11.12.07) ניסה המבקש להימלט מהמשטרה לאחר שביקש לצאת לשירותים.

אשר לטענות המבקש בערעור, טוענת המשיבה כי לא הייתה כל התנגדות מצידה ליתן למבקש את כל החומר שביקש. ואולם, כשהגיע המבקש למשרדי המשיבה לצורך קבלת החומר, התפרע הלה והתבקש לעזוב את המקום. לאור תקרית זו הודיעה המשיבה לסניגורו דאז כי לא תסכים למסור את החומר ישירות לנאשם וכי על סניגורו להגיע ולקחת את החומר. חרף זאת, סניגורו של הנאשם לא הגיע למשרדי המשיבה לצורך לקיחת החומר ואף לא שלח שליח אחר כדי לקבלו. זהו הרקע להחלטת בית משפט קמא מיום 13.3.06. המשיבה מציינת כי חלקו הארי של חומר החקירה נמסר בעתו למבקש וכי החומר הנדון, שטרם נלקח על ידי המבקש, מצומצם בהיקפו ולא נעשה בו על ידה כל שימוש. להערכת המשיבה החומר כלל אינו רלוונטי להגנתו של המבקש ונראה כי המבקש יודע זאת שכן הוא מצא לנכון לבקש חומר זה רק בחלוף כחמש שנים מיום הגשת כתב האישום. לעניין קיום ישיבותיו של בית משפט קמא בהעדר המבקש, טוענת המשיבה כי המבקש נהג לא להתייצב לדיונים במשפטו וגרר את המשפט במשך 6 שנים. המבקש נהג להגיש בבוקר הדיון, באמצעות סניגורו, אישור רפואי לפיו עליו להימצא במנוחה במשך מספר ימים, כאשר מועד הדיון כלול בהם. עוד מציינת המשיבה כי בזמן בו אמור היה המבקש להיות במנוחה מוחלטת, הוא הגיע למזכירות בית המשפט כדי לחתום לאחיו על ערבות צד ג' וכן התייצב במשרדי המשיבה לצורך צילום מסמכים. המשיבה מדגישה כי בכל הדיונים שנתקיימו בהעדר הנאשם, היה הנאשם מיוצג על ידי סניגור. 

לעניין טענת המבקש כי מצב בריאותו קשה כתוצאה מתאונת הדרכים בה היה מעורב, מפנה המשיבה לדברי בית משפט קמא בגזר הדין, לפיהם טענה זו של המבקש לא נתמכה במסמכים ראויים: "לא הוצגו מסמכים עדכניים המעידים על מצבו הבריאותי, על מצבו הכלכלי, על פיצויים כאלה או אחרים שקיבל או לא קיבל בגין התאונה וכדומה". כן מציינת המשיבה כי למבקש אין כתובת קבועה וכי אין הוא נמצא בקשר עם איש מבני משפחתו. לטענתה, אם ישוחרר המבקש ממאסר בשלב זה, יהיה זה בלתי אפשרי להביאו לצורך ריצוי עונשו בעתיד.

6.         לאחר שבחנתי את טענות המבקש ואת עמדתה של המשיבה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

7.         בסעיף 3 לגזר הדין נאמר מפי בית משפט קמא (כב' השופטת פרידמן-פלדמן) כלדהלן:

"כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, התמשכות ההליכים הינה כל כולה בשל הנאשם, אשר ניצל כל דרך אפשרית לדחיית דיונים, ולאלה שלא נדחו נמנע מלהגיע, אלא אם הובא על ידי המשטרה לאחר שהוצאו נגדו אין ספור צוי הבאה.

בסופו של דבר, ולאחר שההליכים בתיק הותלו מספר פעמים, נשמעו הוכחות בהעדר הנאשם והכרעת הדין ניתנה אף היא בהעדרו.

גם לאחר מתן הכרעת הדין המשיך הנאשם בדרכו שלו בדחיית ההליכים ובאי התייצבות בבית המשפט - בדיון שנקבע לטיעונים לעונש, ביום 25.1.07, לא התייצב הנאשם והגיש לבית המשפט תעודת מחלה. במועד זה טען בא כוחו כי הנאשם הגיש עתירה לבג"צ לביטול הכרעת הדין. הטעון לעונש נדחה, ולאחר שנמסר כי העתירה לבג"צ נדחתה, נקבע מועד חדש לטעונים לעונש. ביום 1.3.07 הודיע ב"כ הנאשם כי לאחר דחיית העתירה לבג"צ, הגיש הנאשם ערר לבית המשפט העליון. בינתיים הודיע ב"כ הנאשם, ביום 19.3.07, כי גם עתירה זו נדחתה.

בכל אותה עת הנאשם לא טרח להתייצב לדיונים בבית המשפט, וכל הדיונים התקיימו בהעדרו. כך גם לא טרח הנאשם להתייצב למתן גזר הדין, עד שהובא לבית המשפט היום באמצעות המשטרה".

התנהגותו של המבקש במהלך המשפט היא אחד השיקולים הרלוונטיים אשר על בית המשפט לשקול בבואו לדון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 280 (2000) (להלן - הלכת שוורץ)).

כתב האישום בתיק הוגש עוד ביום 7.11.01, אולם הימנעותו של המבקש מלהתייצב לדיונים גרמה לדחיות רבות וכך קרה שהקראת כתב האישום התאפשרה רק ביום 30.12.04, ישיבת ההוכחות הראשונה נתקיימה רק ביום 1.3.06, וממועד הכרעת הדין ועד למתן גזר הדין חלפה למעלה משנה, הכל כאמור מפאת אי התייצבותו של המבקש (במהלך ההליך נדרש בית המשפט לקיים כשלושים ישיבות בעניינו של המבקש: למעלה מעשר פעמים נמנע המבקש מלהתייצב מבלי להמציא כל אישור; כעשר פעמים נמנע המבקש מלהתייצב כשהוא ממציא באמצעות הסניגור אישור רפואי; קרוב לעשר פעמים הובא המבקש לבית המשפט באמצעות צווי הבאה וצווי מאסר. פעמים בודדות התייצב המבקש לדיון מבלי שהוצא בעניינו צו הבאה או צו מעצר).

יתרה מזאת, שלושה שופטים שונים שדנו בשלבים שונים בעניינו של המבקש בתיק זה, התרשמו, כל אחד בנפרד, מניסיונותיו של המבקש להתחמק מן הדין ולא להתייצב לדיונים. כב' השופטת פרידמן-פלדמן קבעה מספר פעמים כי המבקש מתחמק מדיונים (ראו דבריה המובאים לעיל). במסגרת דיון בצווי הבאה שהוצאו נגד המבקש בתיק זה ובתיק נוסף, קבע כב' הנשיא אמנון כהן ביום 4.12.06: "הרושם המתקבל הוא, שאכן, יתכן שהנאשם סובל מבעיות רפואיות כלשהן, אך, מאידך, נראה, כי הנאשם מנצל זאת, כדי להתחמק מהופעה בבית המשפט... כל שנכתב באישורים הוא, שהנאשם אינו יכול לעבוד...". כן נאמר על ידי כב' השופטת מאק-קלמנוביץ, אשר דנה ביום 9.12.05 בצו מעצר שהוצא נגד המבקש: "זהו תיק שנפתח בשנת 2001, מאז לא התקיים כמעט שום דיון לגופו של עניין, והנאשם התחמק פעם אחר פעם מהתייצבות לדיונים".

בנוסף יש להביא בחשבון גם ניסיונות ההימלטות המתוארים בדברי המשיבה.

8.         כמו כן, מן החומר אשר מונח לפניי עולה, לכאורה, כי לא הייתה כל מניעה לקחת את חומר החקירה המבוקש ממשרדי המשיבה. המשיבה אמנם לא התירה למבקש עצמו להיכנס למשרדיה נוכח התפרעותו שם, אך היא אפשרה לסניגורו, או לשליח מטעמו, להגיע למשרדיה על מנת לאסוף את החומר. למרות זאת, הדבר לא נעשה עד היום. במהלך הדיון לפניי הסכימה המשיבה לשלוח בעצמה באופן מיידי את כל החומר לבא-כוחו הנוכחי של המבקש, על מנת שביום שמיעת הערעור יוכל להתייחס לתוכנו של החומר.